פרק ו

התפלגות הנגיחות הדרושות כדי להפוך שור למועד

המשנה (כג:) עוסקת בהגדרתו של שור מועד, ובדרך בה הוא חוזר להיות תם:

"איזהו תם ואיזו מועד? מועד - כל שהעידו בו שלשה ימים, ותם - משיחזור בו שלשה ימים, דברי ר' יהודה;

רבי מאיר אומר: מועד - שהעידו בו שלשה פעמים, ותם - כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח."

כלומר, לדעת ר' יהודה, כדי ששור יהפוך למועד, הוא צריך לנגוח שלוש פעמים בשלושה ימים שונים, ובאותו אופן כאשר הוא נמנע מלנגוח בשלוש הזדמנויות בשלושה ימים שונים, הוא חוזר להיות תם. לעומתו, ר' מאיר סובר מצד אחד ששלוש הנגיחות אינו חייבות להתרחש בשלושה ימים שונים, וכמו כן הוא סובר שתהליך החזרה להיות תם אינו סימטרי להעדאה, אלא הוא דורש רמה של ביטחון הבאה לידי ביטוי בכך שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח.

הגמרא (שם) מבארת, שטעמו של ר' יהודה הוא מהפסוק:

"וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא כט)

מפסוק זה משמע שתהליך היותו של השור למועד מתפרס על כמה ימים. ר' מאיר מודה למשמעות הפסוק, אך הוא סובר שככל שהנגיחות קרובות יותר זו לזו, ההעדאה חזקה יותר, ולכן אם בנגיחות של כמה ימים נפרדים השור הופך למועד, כל שכן שיהפוך למועד כשכל הנגיחות מרוכזות ביום אחד. ר' יהודה מצידו, מדמה את דין שור המועד לדין זבה, הצריכה לראות דם בשלושה ימים רצופים כדי להפוך לזבה גדולה ולהזדקק לספירת שבעה נקיים, שאין היא הופכת לזבה גדולה על ידי ראיית דם שלוש פעמים ביום אחד.

בהמשך הגמרא מובאים דברי ר' שמעון ור' יוסי בברייתא. ר' יוסי פסק כר' יהודה לגבי ההעדאה, וכר' מאיר לגבי הגדרת תמות, ואילו ר' שמעון פסק כר' מאיר לגבי העדאה וכר' יהודה לגבי תמות. ר' נחמן פוסק כר' יוסי להלכה.

לגבי ההעדאה פוסק כאן הרמב"ם כר' יהודה במשנה, וכר' יוסי ור' נחמן הסוברים כמותו.

ליעודי תורא או ליעודי גברא – עדויות על שלוש נגיחות שהתקבלו ביום אחד

הגמרא מעלה בהמשך שאלה- האם שלושת הימים שהצריך ר' יהודה הם כדי לייעד את השור או את בעליו. על פי התוספות (שם ד"ה "אי") השאלה היא מה מטרת שלושת הימים- האם צריך שלושה ימים נפרדים כדי לברר את תכונתו של השור כשור נָגח ביתר דיוק, או שהצורך בשלושה ימים נובע מכך שאנו מקלים על הבעלים להודיעו שלוש פעמים נבדלות כדי לתת לו שלוש הזדמנויות לשמור את שורו, ואין לחייבו נזק שלם עד שהוא פושע בשמירתו שלוש פעמים. מרש"י לעומת זאת (ד"ה "לייעודי" ו"השתא") משמע שאין שאלת הגמרא קשורה לטעם בגללו יש צורך בשלושה ימים נפרדים.

הגמרא מבארת שמקרה בו יהיה הבדל בין שתי האפשרויות הוא מקרה בו באו, ביום אחד, שלוש קבוצות עדים המעידות על שלוש נגיחות שנגח השור בימים שונים. אם יש צורך בשלושה ימים כדי לייעד את השור, הרי שגם במקרה זה הועד השור, אך אם יש צורך בשלושה ימים שונים כדי להעיד בבעלים בשלושה ימים נפרדים, הרי שאם באו כל קבוצות העדים ביום אחד, לא הפך השור למועד בכך למרות שנגח שלוש פעמים.

הגמרא מנסה לברר את התשובה מתוך ברייתא העוסקת בדין מדיני עדים זוממים. באופן כללי, כאשר עדים המחייבים אדם בעדותם עונש או ממון, מתגלים כזוממים (דהיינו, שכלל לא היו במקום בו העידו שהיו, וממילא עדותם עדות שקר), מחייבים אותם בעונש או בממון בו נתכוונו לחייב. הברייתא מדברת על מקרה בו באות לבית הדין שלוש קבוצות עדים, שכל אחת מהן מעידה על נגיחה אחרת של שור פלוני. הברייתא פוסקת שאם מתברר שכל שלוש הקבוצות היו של עדים זוממים, מחייבים את כולם כאילו זממו כולם להפוך את השור למועד, למרות שכל כת עדים כשלעצמה, אין בה בכדי להפוך את השור למועד. למסקנת הגמרא, ניתן לכרוך את שלוש העדויות יחד, ולחייב את כל העדים משום עדים זוממים, באחת משלוש האפשרויות הבאות:

שהיו מרמזים זה לזה, ונמצא, שבאו כחלק מתכנון משותף להפוך את השור למועד.

כשבאו רצופים, כלומר, בסמיכות זמן אלה לאלה.

כשמזהים העדים את בעל השור, אך לא את השור עליו העידו שנגח, שאז לעניין חצי נזק אין לעדותם כל משמעות (כי חצי נזק משתלם מגוף השור), וברור שבאו כדי להפוך את השור למועד. רש"י מפרש שחוסר משמעות העדות לעניין חצי נזק אינה כשלעצמה סימן שבאו להפוך את השור למועד, אלא שמתוך שאין בעדותם משמעות לעניין חצי נזק, רגלים לדבר שהם יודעים על העדים האחרים, ובאו כולם יחד להפוך את השור למועד.

רש"י מפרש, שאף אחת משלוש האפשרויות אינה קבילה, אם אנו סוברים שהעדים באו בימים נפרדים- הרמיזה לפי רש"י היא רמיזה תוך כדי העמידה לפני בי"ד, ומשמע שהעידו כולם ביום אחד. גם הרציפות שבתירוץ השני הכוונה בה לתכיפות זמן של תוך יום אחד. כמו כן, גם האפשרות השלישית, לפי הבנת רש"י אינה קבילה במקרה בו שלוש כיתות העדים באו בימים שונים, שכן הראשונים בוודאי לא ידעו על האחרונים, ולא ניתן להאשימם שזממו להעיד את השור, שכן הם יכולים לומר שלא ידעו שיבואו עוד עדים אחריהם. וכאמור, חוסר המשמעות של העדות לעניין חצי נזק, אינו אלא אינדיקציה להכרת כיתות העדים אלה את אלה.

נמצא, שלפי רש"י חייבים להעמיד את הברייתא בשלוש כיתות עדים שבאו בבת אחת, ביום אחד. וזוהי הוכחה סופית שההעדאה מכוונת לשור, ואף אם באו שלוש כיתות עדים ביום אחד, השור מועד.

לעומתו, התוס' (ד"ה "במכירין", "אלא") מפרשים שגם למסקנה ניתן לפרש את הברייתא בין כשבאו כל הכיתות ביום אחד, ובין בכמה ימים, שכן כיתות העדים יכולות לרמוז זו לזו גם בכמה ימים. כמו כן, גם באפשרות לפיה לא הכירו העדים את השור, חולקים התוספות על רש"י וסוברים שניתן להאשימם בהזמה גם כאשר הם אינם בטוחים שזממם יֵצא לפועל, וממילא יכול להיות שכת העדים הראשונה באה יום או יותר לפני השאר. נמצא, שאין להכריע למסקנה האם שלושת הימים של ר' יהודה הם לייעד את השור או את הבעלים.

גם הרמב"ם פוסק שהשאלה נשארת בספק, ולכן אם העידו כל כיתות העדים ביום אחד, ואח"כ נגח השור, הרי זה ספק אם דינו כמועד.

העדה בבית דין ובפני הבעלים

מקור הדין שהעדות על נגיחת השור צריכה להינתן בבית דין, בנוכחות הבעלים, הוא בברייתא (שם). הרמב"ם מוסיף מסברתו את המקור לכך.

שור שאין לו בעלים בני חיוב – העמדת אפוטרופוס לגבות חצי נזק

המשנה (לט.) עוסקת בשתי בעיות המתעוררות כאשר לשור המזיק אין בעלים בני חיוב. הבעיה הראשונה היא שאין מי להאשים בפשיעה בשמירה. בעקבות בעיה זו פוסקת המשנה, ששור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פיקח, פטורים הבעלים. הבעיה השניה היא שאי אפשר לכאורה להפוך את השור למועד, כי אין העדאה אלא בפני בעלים (עי' לעיל). הפתרון שמעלה המשנה לבעיה זו היא מינוי אפוטרופוס, שיהווה תחליף לבעלים, והעדאה בפניו.

הגמרא (לט.) מעלה שאלה נוספת, ודנה בה לאור המשנה והיא – האם מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו חצי נזק. כלומר, האם בית דין ממנה אפוטרופוס להיות במקום הבעלים, ולהעיד בפניו, כך שבמקרה שהשור יזיק נזק תם, ישולם חצי הנזק מגופו של השור.

רבא מבין במשנה, שאכן שור תם של חרש שוטה וקטן שנגח, פטור הוא. אומנם, אם הוחזק השור כנגחן, ממנים בית הדין אפוטרופוס כדי להעיד על השור בפניו, אך זאת רק בכדי שלאחר שלוש נגיחות יהפוך השור למועד, שלא יפסידו הניזקים ממנו. ולכן, בכל אופן, למרות מינוי האפוטרופוס, אין משלמים חצי נזק מגופו של השור. במילים אחרות, תפקיד האפוטרופוס לפי רבא, הוא שניתן יהיה להגיע למצב בו השור מועד, וזאת בכדי לפצות את הניזקים, לטובת הציבור. אמנם לא תיקנו חכמים פיצוי על הנזק בתם, כיוון שלא שכיח הוא. ומאותה סיבה לפי רבא, מוגבלת האפשרות להעיד בו ולגבות נזק שלם במועד, למקרה בו הוחזק נגחן עוד קודם להפיכתו למועד.

כמו כן מובאת בהמשך ברייתא אותה קושרת הגמרא לשאלת העמדת אפוטרופוס לתם. בברייתא סובר יהודה בן נקוסא (בהתאמה לשיטת רבא), שאכן מעמידים אפוטרופוס ומעידים בפניו, אך לא כדי לשלם חצי נזק, אלא רק בכדי שניתן יהיה להפוך את השור למועד. חכמים בבריתא חולקים, וסוברים שמעמידים אפוטרופוס לתם לשלם חצי נזק.

בראשונים מועלות כמה אפשרויות באשר לסברה שלא להעמיד אפוטרופוס לגבות חצי נזק, ובאשר לכך שבמועד גובים נזק שלם גם משור היתומים. התוספות (ד"ה "אין מעמידין") מסבירים שחכמים הלכו בעקבות התורה, המקלה על תם לשלם חצי נזק בלבד, ולכן היכן שקיים קושי משפטי בגביה (שכן אין מעידים באדם אלא בפניו), לא התאמצו חכמים לפותרו ולאפשר גביה. רש"י מפרש שכיוון שאין בית דין גובים מיתומים על נזק שעשה אביהם אלא מנדל"ן בלבד (עי' פרק ח' הלכה יא לקמן), אין להם לגבות מגוף השור חצי נזק.

כמו כן חלקו הראשונים כמי לפסוק. הרא"ש והראב"ד פוסקים כרבא, שאמנם מעמידים אפוטרופוס על שור תם, אך רק אם הוחזק נגחן, ורק כדי להופכו למועד (שאז ישלם נזק שלם), ולא כדי לשלם חצי נזק מגופו. הרמב"ם פסק כשיטת החכמים בברייתא, שמעמידים אפוטרופוס בכדי לגבות חצי נזק משור היתומים. נראה שהרמב"ם מבין שאף פשט המשנה מובן על דרך זו- שור של חרש שוטה וקטן שנגח הוא אכן פטור, כמבואר בתחילת המשנה, אך רק בנגיחה הראשונה. מכאן ואילך מעמידים אפוטרופוס, ועל פיו משלמים חצי נזק, ואף נזק שלם כאשר השור הופך מועד^[13].

מי משלם על נזקי שור מועד של היתומים.

כאמור, מוסכם על כולם שממנים אפוטרופוס להעיד בפניו ולו בכדי להפוך את השור למועד, ולחייב נזק שלם (אם הוחזק נגחן). וחלקו האמוראים בשאלה מי משלם את הנזק השלם. ר' יוחנן סובר שמשלמים את הנזק מנכסי היתומים, ולמרות שבד"כ אין גובים חובות מנכסי יתומים, אא"כ נצרך הדבר להגנתם (כגון אם החוב גדל משום ריבית, או לתשלום כתובת אשת אביהם, שכל זמן שאינה מקבלת כתובה, ניזונה מהירושה שלהם), כאן גובים מהם, כדי שלא להרתיע אנשים מלהיות אפוטרופסים. ר' יוסי בר חנינא חולק וסובר שמשלמים מנכסי האפוטרופוס, וכשיגדלו היתומים, יתבע אותם האפוטרופוס.

הרמב"ם פסק כר' יוסי בר חנינא, אך הרא"ש והטור פסקו כר' יוחנן.

דין שור האיצטדין

נאמר בתורה:

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי (שמות כא כח)

המשנה הנ"ל (לט.) לומדת מהלשון "כי יגח", שהשור החייב הוא זה שנגח מרצונו, ולא כזה שנגיחתו נבעה מדירבון חיצוני. לכן, שור האיצטדין, שהוא שור המאולף לנגוח באנשים לשם משחק אינו חייב מיתה אם הרג את האדם.

גם בגמרא (מא.) מובאת ברייתא הפוטרת שור האיצטדין ממיתה אם הרג את האדם, ופוסקת שהוא אף ראוי להקרבה, כיוון "שהוא כמעושה", כלומר, רואים את הדבר כאילו כפו את השור לנגוח.

בשאלה חיוב הבעלים בנזקו של שור האצטדין חלוקים הראשונים –

הרמב"ם פוסק כאן, שבעליו של שור האצטדין פטור מנזק שלם ולעולם חייב חצי נזק, כיוון שאין שור האצטדין נחשב למועד, אף שנגח פעמים רבות. המגיד משנה (פ"ב הלכה יט) אומר, שדין שור האצטדין שווה לדין של כלב משוסה, שבעליו משלמים לעולם חצי נזק (עי' לעיל), ומשמע שכמו שם, אף בשור האצטדין, האשם האמיתי הוא המשסה, החייב בדיני שמים. העולה מהדברים הוא, שדין שור האצטדין אמור בנגיחה שנגח השור דווקא בשעת המשחק.

הראב"ד חולק על דברי הרמב"ם ואומר ששור האצטדין יכול להפוך לשור מועד ולחייב את בעליו בנזק שלם. הראב"ד משווה דין זה לדין שור המועד לנגוח כשהוא שומע קול שופר, שאם נגח בסיטואציה כזו, חייב נזק שלם (עי' הלכה יא להלן). אף בדין כלב משוסה סובר הראב"ד שאף בעל הכלב ישלם נזק שלם אם הכלב מועד לנשוך ע"י שיסוי. נראה שטעמו של הראב"ד ברור- כיוון שבעל הכלב המשוסה או השור יודע שבנסיבות של משחק או שיסוי מועדת החיה לגרום נזק, היה על הבעלים לשומרה שלא תזיק.

רשות מְשנה –הקשר בין ההעדאה לבין מחזיק השור.

הגמרא (לט:) מביאה ברייתא (שבחלקה הראשון עסקנו לעיל בהלכה ד)- שור שהועד תחת רשות אפוטרופוס (כיוון שבעליו חרש שוטה וקטן או במדינת הים), ושבו הבעלים (נתפקחו, גדלו, או שבו ממדינת הים) – יהודה בן נקוסא אומר שחוזר השור לתמותו, עד שיעידו בו מחדש בפני הבעלים שלוש פעמים, ואילו חכמים אומרים, שהשור נותר מועד. בהמשך, מובאת ברייתא נוספת ובה מחלוקת בין ר' יעקב המחייב חצי נזק בשור של חרש שוטה או קטן לבין ר' יהודה המחייב נזק שלם. אחת מהדרכים בהן ניתן להבין ברייתא זו היא של רבינא (מ.), שמדובר שוב על שור מועד של חרש שוטה וקטן, וגדלו או נתפקחו, שר' יעקב סובר שחזר השור לתמותו, ואילו ר' יהודה סובר שעדיין מועד הוא.

לעיל, בפרק ד' הלכה ט', דן הרמב"ם בשור שהועד בבית שומר וחזר לבעלים או להיפך, ופוסק שאם הועד בבית שומר בטלה ההעדאה כאשר חזר לבעלים, אך אם הועד בבית הבעלים, נשארת ההעדאה בעינה בבית השומר. בגמרא (מ:) ניתן טעם לדבר, ש"כל מקום שהולך, שם בעליו עליו", לכן העדאה ברשות הבעלים ממשיכה אף תחת רשות השומר.

בהמשך לדבריו בפרק ד', פוסק כאן הרמב"ם, שבאופן עקרוני רשות משנה את דינו של השור, ולכן מכירה או החזרה משומר מבטלת העדאה. אמנם, עפ"י שיטות חכמים ור' יהודה בברייתות הנ"ל, רשות אפוטרופוס שונה מרשות שומר. העדאה ברשות שומר מתבטלת כאמור עם ההחזרה לבעלים, אך העדאה ברשות אפוטרופוס אינה מתבטלת כאשר היתומים גדלים.

חזרה ממועדות

עיין בהסבר להלכה א' לעיל. כאמור, הרמב"ם פסק כר' יוסי, הפוסק כר' מאיר שבמשנה לגבי חזרה. לכן כותב הרמב"ם שאם ילדים מתגרים בשור, ובכל זאת הוא אינו נוגח, הרי הוא תם לעניין נגיחה. מכאן משליך הרמב"ם, שבכל נזק מועד של קרן, נבחנת חזרתו של השור לתמות על ידי התנהגותו כשמתגרים בו.

בניגוד לרמב"ם, לומד הרשב"א (כד.) מהתוספתא, שהכוונה שהתינוקות ממשמשין לו דווקא בין קרניו, וניתן להבין לפי זה, שאין עניינו של המישמוש התגרות אלא סימן לכך שאין התינוקות מפחדים ממנו כלל משום שהוא שור רגוע, ומוכנים ללטפו אפילו בין קרניו. הנימוקי יוסף (על המשנה) כותב בשם הרא"ש (לא מצאתי ברא"ש שלפנינו), שר' מאיר לא בא אלא להקל, ואף הוא מודה שאם שלושה ימים לא נגח השור, הרי שהפך לתם.

מועדות לניזק ספיציפי

המשנה (לז.) מביאה את המקרים עליהם מדבר הרמב"ם בהלכה זו, ומחדשת ששור יכול להיות מועד להזיק ניזק מסויים, כגון מין בהמה מסויימת, או גודל מסויים שלה, או דווקא אדם ולא בהמה. ואם נגח השור ניזק שלא היה מועד להזיק, חייב חצי נזק בלבד.

בגמרא נחלקו האמוראים- ר' זביד מבין ששור שהועד למין אחד, מסתמא הועד לכל המינים, והמשנה מדברת על שור, שלא רק שהועד למין מסויים, אלא שאף ידוע בפירוש (באחת הדרכים בהן הופך המועד לתם) שהוא אינו מועד לנגוח מין אחר וכן לגבי כל המקרים האחרים שבמשנה. ר' פפא חולק ואומר שמראש העדאתו של השור למין מסויים, אינה הופכת אותו למועד כלפי כל המינים. הגמרא מביאה ראיות מלשון המשנה לכאן ולכאן, ואינה מכריעה בפירוש כאחת הדעות.

הרמב"ם פסק כר' פפא וכך פסקו רוב הראשונים. אמנם התוספות (ד"ה "שור שור") פסקו כר' זביד (וראה עוד להלן בהלכה יב).

מועד לשבתות

המשנה (שם) פוסקת ששור שנגח שלוש פעמים בשבת, הינו מועד לשבתות, וחייב נזק שלם על נגיחות שבת, וחצי נזק על נגיחות בחול.

רש"י מסביר, שבשבת השור בטל מעבודה, ויש לו מוטיבציה גדולה יותר לנגוח. בירושלמי מובא טעם אחר- שבשבת אנשים מתלבשים בבגדים יפים, ולכן הוא חשב שהם זרים ונגחם.

המכנה המשותף לשני ההסברים הנ"ל הוא שאיפיון הנגיחות ע"י מכנה משותף אינו מספיק כשלעצמו בכדי להגביל את המועדות. בצד העובדה שהנגיחות היו של מין מסויים או בזמן מסויים, יש צורך בכך שתהיה סברה מדוע נוגח השור דווקא בסיטואציות שכאלה. לפי זה לא יתכן מועד לימי שני וכיוצא בכך.

אמנם, מלשון הרמב"ם "מאימתי היא חזרתו משיהיו התינוקות ממשמשין בו ביום שהוא מועד לו ולא יהיה מזיק נזק שהועד לו" משמע שמועד לשבתות היא רק דוגמה, וכיוצא בו יכול להיות מועד לימים אחרים בשבוע. (וכך גם מעלה כאפשרות המגיד משנה בהלכה הבאה).

העדאה לכמה סוגי בהמות

נאמר בברייתא (לז.) "נגח שור חמור וגמל - נעשה מועד לכל". כלומר, שלוש נגיחות של שלושה סוגים שונים של בהמות, מראות שהשור מועד ליגח באופן כללי, ולאו דווקא סוג מסויים של בהמה.

רש"י מסביר, שאין צורך בשלוש נגיחות של כל מין כדי להיות מועד לאותו המין, כיוון ששלוש הנגיחות היו למינים שונים. מפירוש רש"י משמע, שאם שתים מהנגיחות היו של אותו המין לא היה השור הופך למועד כלל.

הרמב"ם כותב את לשון הברייתא- "נעשה מועד לכל". המגיד משנה מסיק, מתוך לשון הרמב"ם בהלכה הבאה, שאין השור הופך להיות מועד אלא לאותם שלושה מינים שנגח, דהיינו, לשון "מועד לכל" שבמשנה כוונתה לכל סוגי הבהמות שנגח ולא לכל סוגי הבהמות שיש בעולם. אמנם, מדברי הראב"ד (בהלכה יב) משמע שהשור מועד לכל המינים כולם, ואף לכאלה שמעולם לא נגח.

מועד לסירוגין

הגמרא (שם) מביאה ברייתא נוספת לפיה אם שור ראה שור אחר ונגחו, ואז ראה שור ונמנע מלנגוח, ושוב ראה שור ונגחו וחוזר חלילה עד שנגח שלושה שוורים לסירוגין, ונמנע מלנגוח שלושה שוורים לסירוגין, הרי ש"נעשה מועד לסירוגין לשוורים". בהמשך מובאת עוד ברייתא המתארת מקרה המכליל את עיקרון ההעדאה לסירוגין, עם עיקרון ההעדאה לכמה סוגי בהמות. הברייתא פוסקת שאם נגח סוגי בהמות שונים (שור, סוס ופרד), ובין לבין נמנע מלנגוח סוגי בהמות שונים (חמור, גמל וערוד), נעשה מועד לסירוגין לכל.

מהרמב"ם משמע, שתהליך העדאה שכזה אורך לפחות שישה ימים, שכן כל נגיחה שהשור נוגח או נמנע מלנגוח צריכה להתקיים ביום נפרד. כנראה שהרמב"ם מבין שעל פי דברי ר' יהודה, שנגיחות המועד צריכות להיות בשלושה ימים שונים (לעיל הלכה א), אף ההימנעות מלנגוח צריכה להיות ביום נבדל.

לעומת זאת, מדברי רש"י ניתן להבין, שהרציפות היא העיקר. לכן, הגם שאנו פוסקים כר' יהודה, (שעל כן הנגיחות שכן נגח השור צריכות להיות בוודאי בימים שונים), עדיין אין צורך שכל הימנעות של השור מלנגוח תהיה ביום נפרד. העדאה לסירוגין לפי רש"י יכולה להיות גם במקרה שנגח השור שלוש פעמים בשלושה ימים עוקבים, ומיד לאחר כל פעם שנגח ראה שור ונמנע מלנוגחו.

עוד הבדל משמעותי בין הרמב"ם לבין רש"י הוא בהשלכה של העדאה לסירוגין. הרמב"ם פוסק בהלכה י' - "ואם נגח ביום שהוא מועד לו...הרי זה מועד". משמע, ששור שמועד ליגח לסירוגין, קובע את ימי ההעדאה ומי התמות שלו מכאן ואילך. ביום הראשון מבין כל שני ימים הוא מועד, וכל נגיחה שיגח ביום זה, יהיה חייב עליה נזק שלם. ביום שלאחריו הוא תם, וכמה שיגח ביום זה, לעולם ישלם חצי נזק, וחוזר חלילה.

לעומת זאת, לפי רש"י, שור המועד לסירוגין משלם נזק שלם על כל נגיחה ראשונה שיגח, מתי שלא תהיה. ההעדאה לסירוגין הופכת להיות משמעותית ברגע שנגח שוב ברציפות לאחר הנגיחה הראשונה, שאז הוא נחשב תם ואינו משלם על הנגיחה השניה אלא חצי נזק בלבד^[14].

העדאה לפי תאריך

בגמרא (נידה סד.) חלוקים רב ושמואל בענייו אשה שהתחילה לראות דם ביום טו לחודש מסויים, ובחודש שאחריו ביום טז ובחודש שאחריו ב-יז לחודש. רב אומר שעתה יש לאותה אשה וסת קבועה, כלומר, היא אמורה לראות דם שוב ב-יח לחודש הבא, ב-יט לחודש שאחריו וכן הלאה. שמואל חולק וסובר שכדי שתקבע וסת, יש צורך לראיה נוספת, ביום יח לחודש הבא, ורק אז יכולה לסמוך על הקביעות של הסטת יום הראיה ביום אחד כל חודש. טעמו של שמואל הוא שחזקת שלוש פעמים צריכה לבוא לידי ביטוי בפערי הזמן שבין נגיחה לנגיחה, ולכן צריך שלושה פרקי זמן של חודש ויום בין ראיה לראיה כדי שהוסת תיקבע להפסקות זמן כאלו.

הגמרא אצלינו (לז:) אומרת, שכמחלוקתם בנידה כן מחלוקתם כאן, במקרה בו שור נוגח ב-טו, טז ו-יז לחודש בחודשים עוקבים. לדעת רב השור הופך להיות מועד ליגח גם ב-יח לחודש הבא ולדעת שמואל רק אם ינגח ב-יח יהפוך למועד לנגוח ב-יט בחודש הבא.

התוספות (ד"ה "יום טו") מבארים, שבין רב ובין שמואל יסכימו ששלוש נגיחות ב-טו בחודש בשלושה חודשים עוקבים, הופכים את השור למועד לנגוח ב-טו לחודש. התוספות מסבירים, שבמקרה זה, ההעדאה היא לנגוח בזמן מסויים. כמו כן ישנם מקרים בהם ההעדאה תדרוש ארבע נגיחות, וזאת כאשר השור מועד לנגוח בפרקי זמן קצובים, למשל אם נגח ארבע פעמים כשבין פעם לפעם מספר ימים קבוע. גם במקרה זה לא יחלקו שמואל ורב, ויצריכו ארבע נגיחות, שכן ההעדאה אינה לנגוח בזמן מסויים, אלא לנגוח בפרקי זמן מסויימים. לכן עד שלא עברו שלושה פרקי זמן כאלו, אין השור מועד. המחלוקת בין שמואל ורב המופיעה בגמרא היא במקרה אמצעי, בו מצד אחד יש חשיבות לתאריך הנגיחות, אך מצד שני הוא אינו חשוב כשלעצמו, אלא כהשוואה לתאריך הנגיחה בחודש שקדם לו.

הרמב"ם פסק כשמואל, אך הרא"ש (פרק ד סימן ד) כותב שכיוון שמחלוקת זו נאמרה במקורה בהלכות נדה, והלכה כרב באיסורים, כשם ששם יש לפסוק כרב, כן יש לפסוק כרב בענייננו.

מועד לשופרות

בגמרא (לז:) אומר רבא, שאם נגח שלוש פעמים לאחר ששמע קול שופר, נעשה מועד לשופרות, כלומר, מועד לנגוח בעקבות שמיעת קול שופר. וכך פוסק הרמב"ם. לדין זה יש השלכה על כל העדאה, שאם הנגיחות קרו בעקבות רעש מיוחד או מקום מיוחד, יש להגביל את ההעדאה לתנאים אלו.

ההקשר של נגיחת מינו ביחס לנגיחות אחרות

הגמרא (לז:) דנה בשני המקרים הבאים:

שור שנגח שלושה שוורים בשלושה ימים, אך לאחר מכן נגח חמור ויום למחרת נגח גמל. האם רואים את השור השלישי שנגח כשייך לשלושה האחרונים, ואז הרי הוא כנגח שור וחמור וגמל, והוא הופך להיות מועד לכל, או שמא רואים את השור השלישי שנגח כשייך לשני הראשונים, ואז הרי הוא מועד רק לשוורים.

המקרה השני סובב על אותו עיקרון- נגח חמור, וביום שלמחרת גמל, ובימים שלאחר מכן שלושה שוורים. ושוב השאלה האם לשייך את השור (הראשון הפעם) לשלשה האחרונה (ואז הוא מועד לשוורים בלבד) או לשלשה הראשונה (ואז הוא מועד לכל).

הגמרא אינה מכריעה בשאלות אלו ולכן הרמב"ם פוסק שבמקרים אלו השור הוא ספק מועד לכל ספק מועד לשוורים בלבד. לעניין דרכו של הרמב"ם בעניין תפיסה בספק הדין בממונות עיין לעיל פרק א' הלכה יא.

התוספות כאמור פוסקים כר' זביד, שמועד לשוורים הינו מועד לכל אלא אם כן הוכח שאינו נוגח בהמות אחרות. לכן, על פי התוספות ברור שאם נגח שלושה שוורים נעשה מיד מועד לכל. לכן מפרשים התוספות ששאלת הגמרא היא על מקרה בו בין השוורים שנגח, ראה בהמות אחרות ולא נגחן, ולכן אלמלא היה ממשיך לנגוח חמור וגמל, היה בוודאי מועד לשוורים בלבד.